שרה ארן, או שריתה, כפי שכולנו הכרנו, נולדה בטנג'יר.
טנג'יר הייתה בתקופה ההיא עיר בינלאומית לכל דבר כשההשפעה הספרדיתבה רבה. ואכן, שפת האם של שריתה הייתה ספרדית.
שריתה גדלה בבית גדול ובמשפחה מרובת ילדים. היו לה שלושה אחים ואחות ביולוגיים ועוד אח ואחות מאומצים – ילדים של דודה שנפטרה בגיל צעיר.
שניים מאחיה נפטרו בעודה ילדה: אחד ממחלה קשה ואחיה הבכור, אותו העריצה כל חייה, נפל במלחמת העולם השנייה בחזרו ממשימת הפצצה.
בנעוריה נדבקה בחיידק הציוני ויחד עם אחותה הן עזבו את הבית והצטרפו לקבוצת הכשרה שחייתה בכפר נידח בדרום צרפת. כעבור שנה, בספטמבר 1950 הן עלו ארצה, שהו שנה בקיבוץ גבעת חיים ואחר כך, כשהגיע הזמן לעלות להתיישבות, שריתה הצטרפה לקבוץ תל רעים בן השנתיים.
החיים בקבוץ לא היו קלים: חלק מהחברים חיו בצריפים ללא חיבור למים, המקלחת הייתה משותפת והשירותים - היו בבור שבקצה החצר, המצב הביטחוני היה קשה והמצב החברתי – לא משהו.
די מהר למדה שריתה עברית ולאחר כשנתיים נשלחה לקורס היוקרתי לטיפול בילדים קטנים. זו הייתה עבודתה העיקרית במשך שנים רבות ואותה ביצעה במקביל למילוי תפקידים שונים בקבוץ כגון סדרנית עבודה, מחסנאית בגדים ורכזת חדר האוכל.
בשנת 1954 שריתה התחתנה עם יהושע וילדה חמישה ילדים: אפרת, אלדד, שחר ז"ל שנפטר בילדותו ממחלה גנטית קשה, שני והראל.
כאשר שריתה הלכה לעולמה היו לה שמונה נכדים.
בתחילת שנות השבעים למדה שריתה שנה ב"אורנים" בקורס למטפלות בנוער. בתום הלימודים היא קיבלה על עצמה את תפקיד אם הבית לקבוצת "הכשרה צעירה" – נוער יהודי שהגיע ממקסיקו במטרה להכיר את הקיבוץ וללמוד על ישראל.
לאחר מכן התבקשה שריתה לעבוד כסייעת לרופא השיניים. היא נרתמה לנושא ללא כל ידע מוקדם בנושא ולמדה, תוך כדי עבודה, בימי עיון ובסמינרים קצרים. לימים הוצע לה לארח רופא שיניים יהודים (פנסיונרים) מארה"ב. הם באו לקיבוץ ועבדו בהתנדבות וגם מהם למדה שריתה והתקדמה.
כאשר שריתה התחילה לעבוד במרפאת השיניים זו הייתה דלה ומיושנת. היא השיגה תקציבים שבאמצעותם רכש הקיבוץ ציוד מתקדם.
שריתה עבדה במרפאת השיניים 16 שנים.
במקביל לעבודתה במרפאת השיניים התנדבה שריתה יומיים בשבוע לקליטת עולים חדשים במעון של הסוכנות היהודית בתל אביב (בית מילמן) כמו כן שריתה התנדבה לעזרה אצל משפחות מצוקה באופקים במסגרת פרויקט של המועצה האזורית.
בסוף שנות ה-80 זכתה שריתה בשנתיים של לימודים באפעל – שנתיים של התרוממות רוח ומילוי מצברים. לצערה, עם תום הלימודים לא נמצא לה תפקיד מאתגר והיא בילתה יחד עם רותה בקיטלוג קיטעי עיתונים כאמצעי עזר לתלמידי בית הספר היסודי בביצוע משימות לימודיות.
בסוף 2005 חלתה שריתה במחלה שהלכה והחמירה עם הזמן עד שנאלצנו להעביר אותה למוסד סיעודי בבאר שבע ואחר כך לבית האבות בקבוץ בארי שם מצאה את מותה בשבת יז' שבט תשע"א.
יהי זכרה ברוך
מצורף קטע ששריתה הדפיסה על מכונת כתיבה כנראה בשנת 2004, כשהיא חשה שמשהו לא טוב עומד לקרות לה.
