אורי היה בן כתת תומר – המחזור הרביעי. נהרג בתאונת דרכים בדרך חזרה מטיול בחרמון בהיותו בן 21.
......זיכרון השיחה האחרונה עם אורי, כמו צף לנגד עיני כל יום מחדש, ומחייה את האישיות שעמדה מאחורי אותן מילים. מאחורי אותן שתיקות......
......שאלתי אותו מה תכניותיו עכשיו, עם השחרור מהצבא. ענה לי שאינו מבין את יתר החברה הרצים לחפש בעולם משהו בלתי ברור לו ולהם. צריך קודם לחזור הביתה, לברר את מקומך כפרט באותה סביבה בה גדלת כילד. אפשר לטייל, לראות ולהנות, אבל יש סולם עדיפויות, ובראש הסולם עומדת המשימה של בית.....
לפני שנפרדנו אמרתי לאורי שאני מופתעת לפגוש באדם שפגשתי זה עתה. עזבתי ילד, נער, ואני פוגשת בו – גבר צעיר. איש. ענה לי: שלוש שנים בגיל הזה כנראה אינן סתם שלוש שנים.....
אורי יישאר בזיכרוני בדמות זו. לא עוד נער, אלא גבר צעיר המתבונן בסקרנות, ברצינות, בשקט לעומקם של דברים. לעומקן של התרשמויות, כמעט ללא מילים. התבוננות של עיניים חודרות ולב מרגיש ומאמין.
